« לדף הראשי | פער דיגיטאלי מסוג טיפה אחר » | לפחות הרעיון יפה » | ואולי ספרי הלימוד העתידיים אינם ... » | כבוד גדול להיות כמוהם » | סוג אחר של הקלה » | בעצם, מדובר רק בקצה הקרחון » | קל יותר איננו בהכרח טוב יותר » | מחשבים ניידים, וגישה חינוכית, בבית הספר » | הגיוון כמטרה לימודית » | בסך הכל עוד סרטון ... ואולי עוד קצת » 

יום שני, 4 ביולי 2011 

אור בקצה?

הקבלות של בריאן קרוסבי בתחום התקשוב החינוכי מרשימות מאד (ומספר פעמים הבאתי כאן דוגמאות לכך). לאור זה, אפשר להאמין לו כאשר הוא כותב:
One of the self imposed challenges I’ve taken on gladly the last few years has been to embrace a new 21st century pedagogy that is still in its infancy (somewhat) and make it as powerful for my “at risk” students as it can.
גם אם אני מטיל ספק בקיומה של פדגוגיה ייחודית למאה ה-21, ברור לי שכאשר קרוסבי משלב תקשוב בשיעורים שלו אין הוא עושה זאת רק על מנת לקדם את תלמידיו במקצועות הלימוד הפורמליים. הוא עושה זאת כדי להעמיק את החוויה הלימודית שלהם. הוא מציין, בצדק, שעל פניו ההישגים שלו עם תלמידיו מזהים אותו כחלק מתנועה לחדשנות חינוכית. אבל מתברר שכאשר המערכת החינוכית מדברת על חדשנות הכוונה היא למשהו שונה ממה שקרוסבי עושה בכיתה שלו. הוא כותב:
I’m afraid WE were wrong. Apparently “innovation” is synonymous right now with “old ways” tied to “new testing” (which seems mostly like “old testing”)... well and data and assessment .... and then more data and all the meetings and in-services that includes.
קרוסבי משתדל להמשיך ליישם את התפיסה החינוכית שלו בעזרת התקשוב. לא אמרו לו שעליו להפסיק לעשות את מה שהוא עושה. אבל הזמן שעומד לרשותו לעשות זאת הצטמצם מאד. לפני שהוא יכול לעסוק בפעולות שמושכות אותו (ואת תלמידיו) עליו קודם להשלים שיעורים נוספים:
In my case that meant a schedule that included 2 hours and 45 minutes a day of literacy (during which you WERE NOT to teach science or social studies content … you could teach HOW to use a textbook (that might be on a test), just not the content) and 2 hours a day of math. I had 45 minutes PER WEEK of science OR social studies, no art, no PE. This is what “innovation” looks like during reform evidently. To me it was more like the old days of Readin’, ‘ritin’ and ‘rithmetic.
אפשר לחוש את האכזבה בדבריו של קרוסבי. אם בעבר הוא חש שהוא חלק מקבוצה של אנשי חינוך שמפלסים דרך חדשה באמצעות התקשוב, עכשיו הוא חש שהמערכת כולאת אותו לתוך פינה צדדית של המתרחש החינוכי. אבל להפתעתי קרוסבי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית:
I think we are turning a corner. There are more voices out their now and we all have to jump in to amplify them and make sure they (and we) are heard.
אני מודה שקשה לי להבין את חוט המחשבה שלו. מה שקרוסבי כותב עד לסיום רומז שהוא יסיק מסקנה כמעט הפוכה. כנראה שעל מנת לעסוק יום-יום בתקשוב החינוכי צריכים מנה גדושה של אופטימיות. אי-אפשר לא להעריך את זה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates